.png){kind=small}
אי שם, בסוף שנת 2001 נשלחנו, פלוגת טירונים של גדוד שקד, לאבט"ש בגוש קטיף. הגענו בערב וישנו באיזה מקלט ומוקדם בבוקר קמנו לעשות תדריך. בעיניים עייפות שעוד לא ממש נפתחו ראיתי נגמ"ש, עושה את דרכו דרך שביל בוצי לכיוון רחבת הרק"מ.
הכבש נפתח וממנו יוצאו חבורה של חיילים, שבכנות אני אומר, נראו לי אז - זקנים
בעיני הטירון הצעיר והקצת צהוב שהייתי, אמרתי לעצמי מי זה האנשים האלה? למה אין לחלק מהם אין גומיות בנעליים, למה הם לא מגולחים? ואיך לעזאזל לאחד מהם יש חולצה בורדו מתחת למדי הב'? איזה לא חיילי זה!
המחשבה הזו התחלפה במהירות. כי החברה, המילואימניקים האלה שחזרו מלילה ארוך של מארב, לא זרקו את הציוד והלכו לישון, אלא סידרו את הכל בח' מסודרת, הורידו את המאגים מהקנות והחלו לנקות אותם!איך היה להם כוח?
ניהלנו את שיחת חולין הרגילה- מאיפה אתה? איזה מחזור אתם? וואו איזה וותיקים? וכו וכו...אבל יותר מכל זכור לי המשפט הבא, שאמר לי אותו מילואימניק עם החולצה בורדו.
"תזכור, הסדיר זה הטירונות של המילואים"
חייכנו, אבל לא הבנו בדיוק למה הוא מתכוון.
והנה, 21 אחת שנה מאוחר יותר...אני מבין עד כמה המשפט הזה נכון.
מה שהוא לא הספיק להגיד לנו מעבר למשפט החביב הזה, זו מה המשמעות של "המסלול" הזה שנקרא מילואים. איזו עוצמה יש בו, איזו מסירות, איזו הקרבה...איזו חברות!
ואני זכיתי..... זכיתי לצעוד את המסלול הזה לצדכם!
עם חלק ממכם אני צועד אותו ממש מהתחלה. עוד מהאוהל בטירונות, המארבים והמבצעים בעזה
הגעתי לגדוד כמ"פ צעיר עם מלא שיער, בחיי.
ומיד מצאתי כאן משפחה. אנשים שמחוברים זה לזה בחיבור שפשוט אי אפשר להסביר. אפשר רק להרגיש.
מה זה המילואים האלה אתם שואלים? מה זה הקשר הזה?
זה להגיע לאימון, בחורף, בגשם, בלי אוהלים או ציוד מתאים – ותוך רגע, באמצע שום מקום להקים מאהל גדודי ולעשות חמישה ימים של אימון משוגע! תרגילי כיתה, מחלקה, פלוגה ושלושה תרגדים ברצף! אני לא מכיר הרבה גדודי סדיר שיודעים לעשות את זה.
זה לדעת שלאחד החברה בפלוגה יש קושי, או בעיה בבית ושכל הפלוגה מתגייסת כדי לעזור ולתמוך.
זה להגיע לקו ובחודש להקפיץ את הרמה המקצועית של הגזרה כולה לרמה שהחטיבה לא זוכרת.
זה לדעת לספר מור"ק על איך הפלוגה תפסה הברחת נשק מטורפת בצפון ים המלח, כאילו היית שם בעצמך, למרות שאתה ב-10 שנים צעיר ממי שאשכרא היה שם.
זה שעל כל אחד יש כאן סיפור, לא כולם נכונים אגב – למשל הסיפור על המג"ד שבכל מילואים חולה!
זה להתווכח תמיד, האם מתקלחים בלילה הראשון למילואים (מתקלחים!)
זה לשאול קודם כל, מתי עושים על האש? (היום יש נכון?)
זה לבוא, לתרום ולתת מעצמך עבור המדינה שלך, החברים שלך, החברה בישראל כולה!
מילואים זו זכות גדולה!
אני אגיד לכם את האמת, שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה.
אני כאן בגדוד כבר, 16 שנה!
ידעתי שברגע שאכנס לתפקיד המג"ד, שעון החול יתחיל לרוץ והרגע הזה, הרגע הזה ממש – שבו אני עומד כאן ונפרד ממכם, מהמשפחה הנוספת שלי, יגיע.
וזה רגע קשה... אבל הוא כאן ואני מקבל אותו במלוא המשמעות והכוונה שבו.
ומתוך הכוונה העמוקה הזו – אני רוצה להגיד לכם ולכן – תודה!
וגם את זה אני לא כ"כ יודע איך לעשות, כי אני מכיר רבים כל כך מכם שאני עוד אתחיל להקריא עשרות, אולי מאות של שמות. אז תאמינו לי שאני אומר את זה, כאילו אני אומר את זה לכל אחד ממכם באופן אישי, כי אני מתכוון לזה.
תודה!
תודה לחיילים התותחים של הגדוד הזה – אין כמוכם, ברעות, בחברות, במקצועיות.
לחיילים החדשים שהצטרפו אלינו – בקרוב תגלו את העוצמה של האנשים שעומדים כאן סביבכם.
למשק"ים ומפקדי המחלקות שמובילים, את הגדוד ואת המשימות המבצעיות
המפג"ד וכל קציני המטה – המוח ומרכז העצבים של הגדוד.
פלוגת המפקדה האגדית שלנו שמניעה את הגדוד - על קיבתנו
האג"מ הכי רציני שממנכ"ל את הגדוד
לכל החפ"קים שלי, שתמיד שמרו לי הגב ועל השפיות
תודה למפקדי הפלוגות והסגנים שלהם – שנושאים עליהם את מירב האחריות. תודה על החברות האמת.
תודה רבה לכל המפקדים שלי – מג"די העבר, שחלקם מכם כאן! כבוד גדול להצטרף לשרשרת ארוכה של מג"דים גדוד 969.
תודה לכל מפקדי החטיבות ואנשי החטיבה (אלוהים יודע שאתם מתחלפים מהר מדי לפעמים).
תודה לסמג"דים שלי -יש רק שניים כאלה. גיא שהולך איתי כבר הרבה זמן, העזר כנגדי, שתמיד שם לעצה, תמיכה ודוחף את הגדוד קדימה.
תודה לך טל! Tal Burshteinגיא שמואלי
אין זכות גדולה להעביר את המושכות לחבר אמת, לאיש של ערכים, מקצוען אמיתי שימשיך לקחת את הגדוד הזה קדימה לשיאים ואתגרים חדשים.
טל, אני מאחל לך המון הצלחה ומזכיר לך להנות מכל רגע ורגע של המסע הזה – כי, כפי שאני נוכחתי לגלות היום, המסע הזה בסופו של דבר מגיע לסיומו.
גדוד 969 אתם בידיים מעולות!
תודה למשפחה
אחרונים חביבים אני רוצה להודות למי שכל הדבר הזה לא היה אפשרי בלעדיהם – המשפחות שלנו.
תראו, היה לי מזל. סיון, אשתי, שירתה בגלי צה"ל. הדרגה הכי גבוהה שהיא הכירה הייתה סמ"ר וגם זה לא ממש בצה"ל. לכן, אני מניח, כשהיא הכירה אי שם בחור צעיר, מלא שיער, מ"פ במילואים ועוד סרן – זה נשמע כמו מציאה גדולה.
אבל מהר מאד היא הבינה שזה לא ממש תותים. עוד מהתעסוקה הראשונה, ב 2008 בבית לחם, כשנעלמתי לה לחודש באמצע תקופת מבחנים, והפעם היחידה בערך שהיא ראתה אותי הייתה כשהיא הגיע להר גילה כדי לחלץ מ"פ עם חם גבוהה הביתה.
זה הפך למורכב עוד יותר כשמאי המהממת שלנו, ואחיה המתוק עידו הגיעו לעולם.
זה לא עצר אותך מלתמוך, ולהחזיק את המצודה כשאבא נעלם פעם, פעמים בשנה לתקופה די ארוכה.
ידע צה"ל הגדול שהעוצמה שלו לא טמונה רק בנשק המתקדם שלו, אלא בחדשנות של בנות ובני הזוג שלנו שמצליחות איכשהו להנדס חיים שלמים כשאנחנו כאן, על מדים משחקים בלהיות בנים.
לסיום, אני יודע שאם כל הכבוד לכל דברי הפרידה המאד מרגשים האלה, מה שאתם הכי מחכים לו כרגע זה, שאסיים כבר ושנתחיל כבר עם העל האש. כי עם כל הכבוד לדברי המג"ד היוצא, זה היום הראשון של המילואים וערך הקולינריה בגדוד 969 הוא בכלל חלק מ"דבקות במשימה לאור המטרה".
תזכרו שאני כאן לכל עזרה, עצה ו...ערבי גדוד!
בהצלחה ענקית בתעסוקה הקרובה, צאו בשלום ותחזרו בשלום
ומעומק הלב, שוב, תודה!
Comments